יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

"בסוף זה לא ישנה כמה נשימות נשמת, אלא כמה רגעים עצרו לך את הנשימה.."

עבר יותר מחודש מהפעם האחרונה שכתבתי פה, והאמת היא שעם כל הקשיים זה עבר מהר לגמרי ולא להאמין שכבר חגגתי פה יום הולדת, שהתחלתי תקופת מבחנים, חגגתי את ראש השנה ויום כיפור מגיע בקרוב, והכי הזוי זה שעוד פחות משבועיים עומד להגיע הרגע שאני אפגוש שוב את ההורים ואיתיוש.
אז למרות שהמטרה שלי עם הבלוג היא לא באמת לתמצת את מה שאני עוברת ועושה פה , אני אנסה להשתדל קצת הפעם.
בחודש האחרון "התחלנו ללמוד" . ולמה השימוש במרכאות? אולי כי אחרי רק שבועיים של לימודים התחיל שבוע צדק חברתי במסגרתו לא למדנו (פה קוראים לזה diploma period) ועברנו מלא הרצאות, סדנאות ושיחות על כל מיני נושאים שזקוקים לטיפול בחברה כיום. בנוסף, כל בית פה היה צריך להכין פרזנטציה על נושא שקשור לזהות (שהיה הנושא המרכזי של כל השבוע) והבית שלי עשה על "honor killings" שבעצם מדבר על רצח של חברי משפחה מתוך "פגיעה בכבוד" כביכול. ההרצאה לא הייתה מוצלחת במיוחד אבל בהחלט היו רגעים רבים של צחוקים בזמן החזרות כך שאני לא יכולה שזה היה נורא כל כך. יחד עם זאת, זה די שגוי בעיניי לעשות את השבוע המיוחד הזה כל כך מוקדם ולפני שעוד נכנסו לשגרה ואני מאמינה שאני לא היחידה שחושבת ככה, ואין ספק שהעובדה הזאת פגעה באיכות של הרעיון הזה עם המטרה המדהימה, אבל כן, זה עדיין קשה להתנתק מהכל ולהתנהג כאילו הכל בסדר והדבר היחיד שמעניין את כולנו באותו רגע זה העוני בהודו או סחר בנשים.
ולאספקט קצת יותר משמח- אני בת 16!!! כמה ימים לפני היום הולדת קיבלתי חבילה מהבית שכל כך חיכיתי לה
(ובמיוחד לעוגיות האהובות עליי שאימוש הכינה) שהכילה הרבה דברים שגרמו לי להזכר בבית ובארץ ולהרגיש מוצפת שמחה. כשהלכתי לקחת את החבילה גיליתי שגם מאיה המדהימה שלחה לי אחת שכללה הרבה (יותר מדי) דברים שהם בעצם הכי טעימים בעולם ועוד מתנה קטנה שנשמור בסוד אבל בואו נגיד שמאיה לא שכחה את ההבטחה שהיא הבטיחה בפעם האחרונה שראיתי אותה לפני שעזבתי באוגוסט בים.
לבוקר היום הולדת שלי קמתי למלא בלונים פזורים מסביב למיטה, למתנות נחמדות שאנשים שונים הביאו לי וגרמו  לי להרגיש מיוחדת ובנוסף גם הקו-יירז שלי (הישראליות שלומדות איתי באותו מחזור) באו להפתיע אותי עם בלונים מתנות ועוגה-נשמע כמו הברכות שילדים בכיתה א' מאחלים...
אחרי הבוקר נסענו הרבה חברים לקארדיף, הלכנו לסרט אימה, טיילנו הרבה ואז דיוויד (יפן\סין) וקלריסה(ארה"ב\הונג קונג) לקחנו אותנו למסעדה סינית והתהנהגו כמו המארחים שלנו. זו הייתה אחת החויות היותר מבדרות שעברתי. מסעדה שלמה של סינים, ושניהם מתווכחים בצעקות בסינית עם המלצרית על המנות כי צריך אוכל שיתאים לצמחונית, אוכלת כשר, ושבסופו של דבר עדיין ישאר הטעם הסיני עם כל השינויים. אחרי שאכלנו (והיה טעים בטירוף!!!) רצנו בגשם לרכבת אבל פספסנו אותה ובילינו שעה בתחנת רכבת בצורה שרק בUWC הייתי יכולה לחוות.
נסיעה נוספת שהייתה נחמדה ביותר היא הנסיעה לבית הכנסת ולבית של הרב בקארדיף שאירגנתי. נסענו כמה מהבנות הישראליות לבית הכנסת הראשי בקארדיף, השתתפנו בתפילות ואחר כך בשיחות עם כמה אנשים משם גיליתי שלהרבה יש קשר למעלה אדומים ושכמה מהם אפילו חברים ממש טובים של השכנים הקודמים שלי- ממש עולם קטן.
אחר כך, הלכנו לבית של הרב שאירח אותנו (ועוד כמה יהודים שהגיעו ממקומות רחוקים) בצורה מדהימה. אחרי הקידוש, התחלנו בארוחת החג שהייתה מלאה בכל טוב. הרבה דברים מסורתיים יהודים שגרמו לי להרגיש כאילו אני בבית במשך הזמן שהייתי שם. ובכלל, עצם העובדה שהם מוכנים תמיד לקבל אנשים בידיים פתוחות, לדאוג לנו בצורה מדהימה ולהתעניין לגבינו באופן מעמיק גורם לי להעריך את הדת המדינה והעם שלנו הרבה יותר . אני כבר לא יכולה לחכות לחג נוסף לחזור ולהפגש איתם שוב!
מעבר לכך, בכל התקופה התחלתי הרבה פעילויות ולימודים (הכוונה לכמות מספקת של שיעורים). אני בMUN , כושר קרבי, ומשתדלת ללכת גם ליוגה,מדיטציה וזרעים של שלום שאריז ואלעד (הסקנד יירז שלי) מעבירים. זה נכון שקיבלתי את מה שרציתי אבל אני מעט מאוכזבת מהMUN.לא עשו לנו  שום הכנה ומלבד האנגלית הקשה האנשים השתלטניים שניסו לתפוס פיקוד לא באתי עם ידע לגבי איך עושים את זה. בשנה שעברה היה לכולם סוג של קורס הכנה שכרגע אני מרגישה שאני צריכה יותר מכל. בכללי, אני מרגישה שהיכולות שלי בכתיבה הרבה יותר טובות וגבוהות מיכולות ניסוח בעל פה שלי וזה דווקא די מעציב אותי כי אני הייתי מעדיפה שזה יהיה הפוך. אבל מצד שני, אני יושבת עכשיו בספרייה, בתוך טירה בויילס, משקיפה לחלון ויודעת, שיש עוד (כבר קצת פחות אבל עדיין) שנתיים לנסות להשיג ולהצליח במה שני רוצה ואני גם מכירה את עצמי ובחיים לא הייתי במצב שלא גרמתי לי להשיג את מה שאני רוצה. אין ספק שעדיין קשה פה. עם כל הכבוד, לארוז מזוודות ולהפרד עם דמעות בשדה תעופה היה חלק הקל שבעניין. להתמודד עם חברה חדשה, שפה חדשה, סדר יום שונה וחוסר פרטיות, גורמים להכל להרגיש נורא ריגשי ומציף. לאט לאט, אני מקווה שאני גם אתחבר יותר ויותר לשנה השנייה פה שאני כל כך אוהבת, ובייחוד בבית יש די הרבה אנשים שאני מרגישה שהפכו לכתף תומכת בעת צרה ולחברים לצחוק איתם גם בכל שנייה.
אז בשבוע הבא כבר יום כיפור ואני מקווה למצוא סידור הולם ואחר כך ההורים ואיתי כבר יגיעו וחופשת אוקטובר תתחיל.
יש עוד הרבה מה לסדר עד אז ,בין אם זה התוכניות שאני רוצה לארגן לכשהם יגיעו ובין אם זה סידור החדש בחדר שאני עדיין מתקשה להתאקלם אבל זה בסדר כי החברות מחוץ לחדר דואגות שתמיד נבלה בצורה נוחה לכולנו ולי, ובכללי עוד הרבה דברים שנראה שכמות הזמן הקטנה שיש לי פה לא מספיקה. (****בעיקר כי אני ישנה מעט- יותר מדי מעט).
אז שנה טובה לכולם ונתראה ממש בקרוב...
נ.ב.
כןכן אפשר להגיב פה, ויותר מזה, אפשר לשלוח לי מכתבים ודברים לקולג אני יותר מאשמח כי זה לגמרי מחמם את הלב !
מריה סופיה הסקנד ייר האהובה עלייי וכארים החבר המצרי שלה(ששונא את מצרים)

החבילות שקיבלתי מהארץ!!

כשהיחידים שערים ללמוד ב2 בלילה הם את והסיני

הIB דואג לי להשתמש בחליפת הג'ירפה שלי

המיטה ביום הולדת בשלב הריק

במסעדה ביום הודלת משמאל לימין אלי(אנגליה), אני, סילייה (הולנד), דיוויד(יפן\סין), אלקסיה(אל סלבדור) האני(ויילס\נורבגיה) מיגל (ספרד) פרנצ'סקו(איטליה\אתיופיה) סמרין(בנגלדש) קלריסה(ארה"ב\הונג קונג) וכריסטין (שבדיה)

לא בטוחה מה יותר טוב , המראה או הטעם

ברגע מרגש עם עוגת המיניונים שלי

לא שוכחת את הצד הרוסי שבי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה