יום שבת, 21 בינואר 2017

לפעמים גם אני נשארת ללא מילים

אז עוד חודש פחות יום עבר...
מצד אחד זה הזוי לי להאמין שבאמת עבר עוד חודש אבל ממבט ראייה מסוים זה באמת מרגיש תקופה ארוכה ודברים שקרו לפני זמן מסוים מרגישים כאילו עבר נצח מאז. עם זאת, נשארו רק עוד חודש ועשרה ימים עד החזרה הראשונה לבית. 
וואו אין לתאר עד כמה מרגש בשבילי זה יהיה. אולי בעצם לא מרגש אבל לגמרי מספק. אחד החסרונות פה הוא החוסר פרטיות. זה נכון שיש לך שליטה עצמית ובחירה על עם מי ומתי להיות אבל בכל זאת- זה תמיד מרגיש לי שאני מוקפת באנשים הן אם אני רוצה והן אם לא.
אז מה? נובמבר? החורף/סתיו פה בהחלט התחיל. כל העלים נשרו והמדרכות מצופות בהם, גשם יורד והשמש לא מרבה להציץ- פה אני יכולה להודות שאני דווקא די מתחברת, כי גם בבית מי שהכיר אותי היטב ידע שאני אוהבת את מזג האוויר הקר כשחשוך וסגריר. אחד הדברים היותר "משעשעים" שגיליתי היום בדרך לארוחת הבוקר זה שבדומה לישראל, גם פה העבירו שעון וזה כנראה מה שיצר אצלי בלבול לפני כמה ימים במהלך החופשה. 
בדיוק הייתי בחדר כושר ופתאום השעה בפלאפון הייתה שונה מזו שעל השעון שעל הקיר והשעה בישראל (למרות שידעתי ששינו גם שם) הייתה שונה מזו שציפיתי ובקיצור רק היום הבנתי שגם פה בבריטניה(ובערך בעוד חצי עולם) הזיזו את השעון כך שלא סתם מחשיך פה בה כבר בחמש.
ובנוגע לחופשה...-אין מילים לתאר. זה בדיוק מה שהייתי צריכה. הכל הרגיש כל כך טבעי ונינוח. אין צורך להתאמץ בשביל אף אחד או דבר. זו הייתה אחת החופשות היותר מוצלחות שלי בלי קשר לעובדה שלא ראיתי את ההורים ואיתיוש בערך חודשיים לפני שהם באו. אין ספק שאני סבבתי סביב זה והייתי המרכז ולכן זה אולי לא הכי ניטרלי בעולם, אבל היי, זה הבלוג שלי.
פקדנו כמובן כמעט כל אתר תיירותי ובסופו של דבר לא היה מקום גם במזוודות מרוב הקניות. 
איתיוש כל כך גדל!!! חצי פה ללא שיניים אבל מעבר לזה באותו שבוע הרגשתי עד כמה הוא חסר לי ויותר מזה, עד כמה אני לא שם מספיק בשבילו. אבל רגשות בצד, בכל זאת הבלוג ציבורי ויש דברים(ויש הרבה עוד דברים דומים וקשים מאלה) שאני לא מרגישה מספיק בנוח לשתף פה.
החזרה ללימודים הייתה די מעורבבת. אמנם זה נכון שאחרי חופש ואחרי מפגש עם המשפחה זה אמור להיות די שוקיסטי אבל שמתי הרבה מאמץ בלימודים ואין ספק שזו אחת המטרות העיקריות שלי אם לא המרכזית מכולן. אני אוהבת ללמוד ועם כמה שזה נשמע קלישאתי ומוזר זה ממש מספק אותי וגורם לי להרגיש גאווה ושמחה כשאני מצליחה, מסיימת או מגישה עבודה.
בשבוע הבא עומד להיות מעין נשף גאווה. מה שאומר שכל אחד צריך להגיע לשם עם "דייט" מאותו מין (או במילים ברורות יותר- נשף שאני אמורה להגיע לשם עם בת), ועם כמה שמכל מיני סיבות קצת דאגתי לגבי זה, החלטתי להזמין את אחת הסקנדריות האהובות עליי-סונדס מפקיסטן. חלק בטח ירימו גבה כשהם ישמעו פקיסטן כי זה נשמע איזה מדינת עולם שלישי אבל האמת היא שהיא אחת הבנות היותר מדהימות ומודרניות שיש!! (דרך אגב הנשף הוא לא לקהילה הגאה בלבד- משפחה וחברים יקרים למקרה שנבהלתם/דאגתם-לא, אני ממש לא שייכת לזה אני ללא כל ספק סטרייטית :)  )
יום אחרי הנשף יהיה מירוץ התרמה שאליו נרשמתי שיערך בקארדיף. למרות שנרשמתי לרוץ עשר קילומטר ולא חמש עוד לא ברור לי לגמרי איך אני אצליח לעשות את זה אבל מה שכן, זה שכשאני רוצה משהו ומציבה אותו לעצמי לא משנה כמה סבל אני אעבור בדרך אני אצליח לעשות את זה (ואם לא בהצלחה רבה אז לפחות עד תום).
בנוסף, אחרי מיילים רבים אני יותר ממקווה (ואף מתפללת!) לקבל לינק פמילי- שזה בעצם משפחה מארחת שאחת למשהו כמו חודש באים אליה לארוחת ערב או לסופש קצר..
הימים חולפים להם אחד אחרי השני ובעוד חמישה וחצי שבועות אני כבר אהיה בבית אחרי מחצית שלמה וארבעה חודשים כאן, לכן אם לא יקרה משהו חריג העדכון הבא יהיה מהבית..
יש עוד הרבה דברים שקרו והרבה מה לספר אבל למרות הדקות שביליתי כאן בספריה כמנהג שככה אני אוהבת לעדכן את הבלוג (בשולחן הקבוע שלי ליד החלון) אני כבר צריכה לזוז לספרדית.. אוו ודרך אגב אני ככל הנראה משנה את ספרדית לאנטרופולוגיה אבל אני אמשיך ללמוד ספרדית באופן עצמאי דרך המחשב וחברים (וגם SAT שזה הפסיכומטרי האמריקראי שחובה לעשות במטרה להתקבל לאוניברסיטאות בארה"ב)
אז שבת שלום וסופש רגוע נשיקות וגעגועים רבים מויילס הרחוקה,

אוהבת ולא יכולה לחכות כבר,
יונית

הפוסט הזה היה אמור היה להתפרסם לפני חודשיים פלוס לדעתי ומשום מה רק עכשיו כשאני מעדכנת שמתי לב לזה אז דאבל פוסט היום!
מליל האיחוד המרגש!!!
איתיושש שלי



אין תגובות:

פרסום תגובה