יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

"בסוף זה לא ישנה כמה נשימות נשמת, אלא כמה רגעים עצרו לך את הנשימה.."

עבר יותר מחודש מהפעם האחרונה שכתבתי פה, והאמת היא שעם כל הקשיים זה עבר מהר לגמרי ולא להאמין שכבר חגגתי פה יום הולדת, שהתחלתי תקופת מבחנים, חגגתי את ראש השנה ויום כיפור מגיע בקרוב, והכי הזוי זה שעוד פחות משבועיים עומד להגיע הרגע שאני אפגוש שוב את ההורים ואיתיוש.
אז למרות שהמטרה שלי עם הבלוג היא לא באמת לתמצת את מה שאני עוברת ועושה פה , אני אנסה להשתדל קצת הפעם.
בחודש האחרון "התחלנו ללמוד" . ולמה השימוש במרכאות? אולי כי אחרי רק שבועיים של לימודים התחיל שבוע צדק חברתי במסגרתו לא למדנו (פה קוראים לזה diploma period) ועברנו מלא הרצאות, סדנאות ושיחות על כל מיני נושאים שזקוקים לטיפול בחברה כיום. בנוסף, כל בית פה היה צריך להכין פרזנטציה על נושא שקשור לזהות (שהיה הנושא המרכזי של כל השבוע) והבית שלי עשה על "honor killings" שבעצם מדבר על רצח של חברי משפחה מתוך "פגיעה בכבוד" כביכול. ההרצאה לא הייתה מוצלחת במיוחד אבל בהחלט היו רגעים רבים של צחוקים בזמן החזרות כך שאני לא יכולה שזה היה נורא כל כך. יחד עם זאת, זה די שגוי בעיניי לעשות את השבוע המיוחד הזה כל כך מוקדם ולפני שעוד נכנסו לשגרה ואני מאמינה שאני לא היחידה שחושבת ככה, ואין ספק שהעובדה הזאת פגעה באיכות של הרעיון הזה עם המטרה המדהימה, אבל כן, זה עדיין קשה להתנתק מהכל ולהתנהג כאילו הכל בסדר והדבר היחיד שמעניין את כולנו באותו רגע זה העוני בהודו או סחר בנשים.
ולאספקט קצת יותר משמח- אני בת 16!!! כמה ימים לפני היום הולדת קיבלתי חבילה מהבית שכל כך חיכיתי לה
(ובמיוחד לעוגיות האהובות עליי שאימוש הכינה) שהכילה הרבה דברים שגרמו לי להזכר בבית ובארץ ולהרגיש מוצפת שמחה. כשהלכתי לקחת את החבילה גיליתי שגם מאיה המדהימה שלחה לי אחת שכללה הרבה (יותר מדי) דברים שהם בעצם הכי טעימים בעולם ועוד מתנה קטנה שנשמור בסוד אבל בואו נגיד שמאיה לא שכחה את ההבטחה שהיא הבטיחה בפעם האחרונה שראיתי אותה לפני שעזבתי באוגוסט בים.
לבוקר היום הולדת שלי קמתי למלא בלונים פזורים מסביב למיטה, למתנות נחמדות שאנשים שונים הביאו לי וגרמו  לי להרגיש מיוחדת ובנוסף גם הקו-יירז שלי (הישראליות שלומדות איתי באותו מחזור) באו להפתיע אותי עם בלונים מתנות ועוגה-נשמע כמו הברכות שילדים בכיתה א' מאחלים...
אחרי הבוקר נסענו הרבה חברים לקארדיף, הלכנו לסרט אימה, טיילנו הרבה ואז דיוויד (יפן\סין) וקלריסה(ארה"ב\הונג קונג) לקחנו אותנו למסעדה סינית והתהנהגו כמו המארחים שלנו. זו הייתה אחת החויות היותר מבדרות שעברתי. מסעדה שלמה של סינים, ושניהם מתווכחים בצעקות בסינית עם המלצרית על המנות כי צריך אוכל שיתאים לצמחונית, אוכלת כשר, ושבסופו של דבר עדיין ישאר הטעם הסיני עם כל השינויים. אחרי שאכלנו (והיה טעים בטירוף!!!) רצנו בגשם לרכבת אבל פספסנו אותה ובילינו שעה בתחנת רכבת בצורה שרק בUWC הייתי יכולה לחוות.
נסיעה נוספת שהייתה נחמדה ביותר היא הנסיעה לבית הכנסת ולבית של הרב בקארדיף שאירגנתי. נסענו כמה מהבנות הישראליות לבית הכנסת הראשי בקארדיף, השתתפנו בתפילות ואחר כך בשיחות עם כמה אנשים משם גיליתי שלהרבה יש קשר למעלה אדומים ושכמה מהם אפילו חברים ממש טובים של השכנים הקודמים שלי- ממש עולם קטן.
אחר כך, הלכנו לבית של הרב שאירח אותנו (ועוד כמה יהודים שהגיעו ממקומות רחוקים) בצורה מדהימה. אחרי הקידוש, התחלנו בארוחת החג שהייתה מלאה בכל טוב. הרבה דברים מסורתיים יהודים שגרמו לי להרגיש כאילו אני בבית במשך הזמן שהייתי שם. ובכלל, עצם העובדה שהם מוכנים תמיד לקבל אנשים בידיים פתוחות, לדאוג לנו בצורה מדהימה ולהתעניין לגבינו באופן מעמיק גורם לי להעריך את הדת המדינה והעם שלנו הרבה יותר . אני כבר לא יכולה לחכות לחג נוסף לחזור ולהפגש איתם שוב!
מעבר לכך, בכל התקופה התחלתי הרבה פעילויות ולימודים (הכוונה לכמות מספקת של שיעורים). אני בMUN , כושר קרבי, ומשתדלת ללכת גם ליוגה,מדיטציה וזרעים של שלום שאריז ואלעד (הסקנד יירז שלי) מעבירים. זה נכון שקיבלתי את מה שרציתי אבל אני מעט מאוכזבת מהMUN.לא עשו לנו  שום הכנה ומלבד האנגלית הקשה האנשים השתלטניים שניסו לתפוס פיקוד לא באתי עם ידע לגבי איך עושים את זה. בשנה שעברה היה לכולם סוג של קורס הכנה שכרגע אני מרגישה שאני צריכה יותר מכל. בכללי, אני מרגישה שהיכולות שלי בכתיבה הרבה יותר טובות וגבוהות מיכולות ניסוח בעל פה שלי וזה דווקא די מעציב אותי כי אני הייתי מעדיפה שזה יהיה הפוך. אבל מצד שני, אני יושבת עכשיו בספרייה, בתוך טירה בויילס, משקיפה לחלון ויודעת, שיש עוד (כבר קצת פחות אבל עדיין) שנתיים לנסות להשיג ולהצליח במה שני רוצה ואני גם מכירה את עצמי ובחיים לא הייתי במצב שלא גרמתי לי להשיג את מה שאני רוצה. אין ספק שעדיין קשה פה. עם כל הכבוד, לארוז מזוודות ולהפרד עם דמעות בשדה תעופה היה חלק הקל שבעניין. להתמודד עם חברה חדשה, שפה חדשה, סדר יום שונה וחוסר פרטיות, גורמים להכל להרגיש נורא ריגשי ומציף. לאט לאט, אני מקווה שאני גם אתחבר יותר ויותר לשנה השנייה פה שאני כל כך אוהבת, ובייחוד בבית יש די הרבה אנשים שאני מרגישה שהפכו לכתף תומכת בעת צרה ולחברים לצחוק איתם גם בכל שנייה.
אז בשבוע הבא כבר יום כיפור ואני מקווה למצוא סידור הולם ואחר כך ההורים ואיתי כבר יגיעו וחופשת אוקטובר תתחיל.
יש עוד הרבה מה לסדר עד אז ,בין אם זה התוכניות שאני רוצה לארגן לכשהם יגיעו ובין אם זה סידור החדש בחדר שאני עדיין מתקשה להתאקלם אבל זה בסדר כי החברות מחוץ לחדר דואגות שתמיד נבלה בצורה נוחה לכולנו ולי, ובכללי עוד הרבה דברים שנראה שכמות הזמן הקטנה שיש לי פה לא מספיקה. (****בעיקר כי אני ישנה מעט- יותר מדי מעט).
אז שנה טובה לכולם ונתראה ממש בקרוב...
נ.ב.
כןכן אפשר להגיב פה, ויותר מזה, אפשר לשלוח לי מכתבים ודברים לקולג אני יותר מאשמח כי זה לגמרי מחמם את הלב !
מריה סופיה הסקנד ייר האהובה עלייי וכארים החבר המצרי שלה(ששונא את מצרים)

החבילות שקיבלתי מהארץ!!

כשהיחידים שערים ללמוד ב2 בלילה הם את והסיני

הIB דואג לי להשתמש בחליפת הג'ירפה שלי

המיטה ביום הולדת בשלב הריק

במסעדה ביום הודלת משמאל לימין אלי(אנגליה), אני, סילייה (הולנד), דיוויד(יפן\סין), אלקסיה(אל סלבדור) האני(ויילס\נורבגיה) מיגל (ספרד) פרנצ'סקו(איטליה\אתיופיה) סמרין(בנגלדש) קלריסה(ארה"ב\הונג קונג) וכריסטין (שבדיה)

לא בטוחה מה יותר טוב , המראה או הטעם

ברגע מרגש עם עוגת המיניונים שלי

לא שוכחת את הצד הרוסי שבי

יום שבת, 3 בספטמבר 2016

יש עוד למה לצפות

השעה פה כבר תהיה חצות בעוד כמה דקות, ואני יושבת פה בחדר השקט כי הבטחתי לעצמי שהיום אני מעדכנת את הבלוג לא משנה מה. אז בעוד יומיים אני אציין שבועיים בקולג'. מצד אחד אני לא יכולה להאמין שאני לא בבית כבר כל כך הרבה זמן ומצד שני שום דבר עוד לא באמת התחיל בעצם ואני אפילו לא יכולה לומר שאני בתחילת הדרך.
הטיסה וההגעה לקולג' היו טובות משציפיתי. אמנם פספסנו את האוטבוס בדקה ונאצלנו לחכות שלוש שעות בשדה אבל זה לגמרי עבר במהירות וזכיתי להכיר את הסקנדייר הכי מדהימה ואהובה עליי עד כה-מריה סופיה (איטליה) שבמקום מסוים אני יכולה לתאר אותה כמי שתפסה את מקום האם פה בשבילי. איך שירדתי מהאוטובוס כולם קפצו עליי ואפילו לא נתנו לי לקחת את המזוודות. הובלתי לבית וישר התחלנו במשחקי היכרות (תמימים זה הדבר האחרון שאני יכולה להגיד לגביהם). השותפות שלי לחדר הן מאינדונזיה, איטליה ובריטניה. אני בוודאות יכולה להגיד שלא נהיה חברות מעולות אבל אני מקווה שלפחות נסתדר. בקולג' שלי יש שבעה בתים:סאנלי,טייס,פי-קיי,וויטקר,פאוויס,מורגאנג ואחרון חביב בו אני מתגוררת-גווינד. השנה השנייה שלי בבית הם לגמרי אנשים שאני יכולה לתאר כשונים ומיוחדים ואני מניחה שזו הסיבה שאני נורא מרוצה בינתיים. אז אפשר לומר שהיום-יום וחצי הראשונים עברו די בקלילות וללא בכי(מה שלא היה בצפי)! אחרי שני לילות בלבד, נסענו חצי מהתלמידים החדשים בליווי כמה סקנדיירז למחנה בעיר הכי קטנה בווילס שנמצאת במרחק של כמעט שלוש שעות נסיעה אבל מרגישה כמו 10 שעות. המחנה ערך ארבעה ימים ובמהלכם חולקנו לקבוצות ועשינו פעמיים ביום פעילות שונה (גלישה, קנו,הליכה,coastiring ועוד). מלבד זה היו עוד דברים שקרו במהלך המחנה שאני מניחה שהם לא כל כך רלוונטים לפואנטה שהיא שהמחנה לא זכור לי כחוויה מהנה במיוחד. אמנם אני כותבת בלוג ציבורי ומניהח שלדבר על דברים כאלו יהיה מעט מביך במידה ואנשים יקראו את זה אבל הכתיבה פה מקלה עליי במקום מסוים וזה כן אחד מהדברים שאני מרגישה טבעי ונוח לעשות. ובכל אופן, במחנה שתיארתי מקודם מצאתי את עצמי במקום שאני לא אוהבת והוא בעצם מחוץ לאיזור הנוחות שלי. אם האנגלית שלי בסביבה הביתית/עירונית/ארצית הייתה נחשבת לטובה ביותר אז דווקא המחנה פוצץ את הבועה שבה חייתי.
לגמרי לא פשוט להשתלב בשיחה או לבקש לחזור על מה שאומרים רק כי את היחידה שבעצם מתקשה. יותר מזה, הרגשתי שהכל אולי היה פשוט יותר מדי. בסופו של דבר אני רק בת 15 ופתאום אני משנה באופן טוטלי אז החיים שלי, בין אם זה את השפה הטבעית, סביבת החברים והמשפחה התומכת ועד לשינוי שעות אכילה ומקלחות ושירותים משותפים עם עוד כמעט 50 איש. ההרגשה בחזור מהמחנה הייתה למען האמת בין הנוראיות שהיו לי אי פעם. למרות שכולם מנסים לומר לך לפני שההתחלה הכי תמיד קשה וכולם עוברים אותה, קצת קשה להאמין. כבר עכשיו אני רוצה להבהיר שהמצב לגמרי השתפר. יש לי את הבסיס שכולל חברות קרובות מאוד ומעבר לכך אני מרגישה שבכל יומיים שלושה שעוברים אני זוכה להתקרב לעוד מישהו ורוכשת לי מעגל חברים רחב . אחרי שהמחנה תם לו המשיכה לה סדרת הרצאות והכנות לקראת פתחית השנה ובינתיים אני בחרתי את המקצועות שלי לשנתיים הקרובות במסגרת הIB שאני מקווה לשרוד. במסגרת הלימודית הזאת צריך לבחור שלושה מקצועות ברמה גבוהה ושלושה ברמה סטנדרטית. המקצועות שלי ברמה גבוהה (HL) הם מתמטיקה, פיסיקה ופוליטיקה גלובלית, וברמה אחת מתחת (SL) אנגלית-lang&lit וספרדית וערבית למתחילים. כשהגעתי לצוות המקצועי עם הבחירות האלה הם הסתכלו עליי במבט מוזר ולא צפוי וניסו לשכנע אותי לשנות את הבחירות אם אני רוצה לשרוד. אבל נשארתי עם זה כי הלימודים פה ובאופן כללי תמיד מביאים לי סיפוק. אני מנסה לקרוא את הבלוג ומגלה כמה דברים נוספים קרו שלא הכנסתי או כתבתי אבל אני מניחה שזה בלתי אפשרי. הלימודים התחילו בשישי האחרון (2.9) אבל נמשכו רק יום אחד כי פה אני לא לומדת בשבת ובראשון. כולם התלבשו פה בצורה כל כך רשמית ללימודים וזה גרם לי להבין עד כמה המנטליות והתרבות שונה מזו שבארץ. עם זאת גם אני קמתי מוקדם יותר וטרחתי ללבוש את מיטב בגדי לקראת פתיחת השנה. אני לא אשקר ואומר שבדיוק כמו שתיארו מתארים ועוד ימשיכו לתאר, החוויה פה בUWC היא לגמרי כמו רכבת הרים. מצב הרוח משתנה פה בין רגע. אני יכולה להיות מאושרת ולחשוב לעצמי שאני כל כך ברת מזל שנבחרתי ללמוד פה אבל יש גם רגעים שאני מדוכאת ושואלת את עצמי למה הגעתי והאם לא היה פשוט יותר להשאר בבית?
עוד אין לי תשובה או פתרון למה שקורה פה אבל אני ממש מקווה ומאמינה שדברים פה עוד ישתנו ושבטוח בעוד כמה רגעים ספורים אני כבר אמצא את עצמי עמוק באמצע השנה עסוקה בלימודים, בפעילויות חברתיות ופשוט חיה את השגרה כבר.
שנה טובה ומוצלחת לכולם ובתקווה גם לי!!

 געגעוים רבים ממדינת הוולשים,
יונית
פינת המיניונים שלי שמכבבת כבר פה!!

יום ראשון ללימודים

מיום מושלם בקארדיף עם האני (נורבגיה/ויילס) ןסילייה (הולנד)

מעבירים את הסופש עם מיגל (ספרד/אל סלבדור)

סקייפ עם מאיוש האחת והיחידה

דקות ספורות לפני הפרידה הקשה

יום שלישי, 9 באוגוסט 2016

גם הדברים שדוחים בסוף מגיעים

נשארו עוד פחות משבועיים לטיסה ואני הייתי בטוחה שאת הפוסט הזה אני אפרסם בשלב הרבה יותר מוקדם, אבל אני מניחה שדווקא עכשיו כשאני כבר עיקלתי שאני באמת טסה ואחרי שבכיתי קצת (ממש לא קצת) אני סוף סוף יכולה להתחיל את מסע היודבליוסי שלי.
 אז אני יונית רוזנבליט בת 15 וחצי ממעלה אדומים. יש לי שני אחים מאור (18 וחצי) ואיתי (6), את השנה האחרונה סיימתי ללמוד בתיכון אורט תעופה וחלל במגמת אווירו-חלל. אני לא ארחיב יותר מדי על ההתנדבויות הקטנות שעשיתי במהלך השנתיים האחרונות אבל אני כן אספר על מה שהביא אותי להגיש מועמדות לUWC.
כמעט באמצע כיתה ט' בשנה שעברה המורה שלי לאנגלית התחלפה וכך יצא שהמורה החדשה סיפרה לכיתה על משלחת\ארגון בשם seeds of peace (זרעים של שלום). אני אחסוך את ההרחבה על כמה שהמיונים לשם לקחו ממני כוחות נפשיים משום שבפעם הראשונה רציתי להתקבל למשהו באופן כל כך חזק. בסופו של דבר התקבלתי ואני יכולה לומר שזו הייתה החוויה המדהימה והמשמעותית ביותר שהייתה לי עד כה. למחנה מגיעות משלחות של בני  נוער מישראל, ירדן, מצרים, מהרשות הפלסטינאית, ארה"ב, אנגליה, פקיסטן, אפגניסטאן והודו. כל יום מנוצל במלואו לפעילויות ספורט, אמנות והכי חשוב (בשבילי לפחות) זה דיאלוגים. אחרי כל דיאלוג הייתי מרגישה סיפוק אדיר ושחרור מטורף כי סוף סוף יש לי אנשים שבאמת אפשר לדון איתם ולהתווכח ולא סתם לשמוע את אותם הדברים חוזרים על עצמם. כשחזרתי מהמחנה נכנסתי במשך כמה ימים לדכאון קטן כי הדבר שכל כך שאפתי להתקבל אליו ודבר גדול כל כך שציפיתי לו-נגמר. ואז, ביום האחרון של החופש הגדול, היה מפגש של סידס בים וממש דקות בודדות לפני שכבר התכוונתי ללכת, נקלעתי לשיחה עם שלי, שסיפרה בדרך לא דרך על UWC. ומאז זהווו. הרגשתי זאת המטרה שלי לשנה הקרובה ושהכל הוא מעיין גורל בשבילי. העובדה שהמורה שלי התחלפה בדיוק בזמן לזאת שתספר לי על סידס, העובדה שהתחברתי לשלי, וזה שדווקא כמה דקות לפני שהלכתי לבית וזה שזה היה ביום האחרון לפני תחילת השנה נודע על לי UWC-כל אלה פשוט גרמו לי לשים את הקבלה לUWC כהדבר לכוון אליו.
ומאז השאר הסטוריה. השלב הראשון היה שליחת הטפסים שאם לומר בכנות הייתי דווקא די רגועה. הייתה לי תחושת ביטחון שעטפה כי כל פעם כשקראתי את הטפסים שלי הייתי מרוצה מזה ואולי זה היה גם תוצר מהעובדה שלפני זה יצא לי לדבר עם כליל ( שטסה עכשיו לשנה שנייה בסינגפור) שגרמה לי להאמין שאם אני צריכה להתקבל אני אתקבל ואם לא אז כנראה שזה לא שלי. ובאמת עברתי את זה. אני זוכרת שבעצם בזכות מאיה ( שגם הייתה איתי בסידס) הסתכלתי במייל בדיוק כשהייתי בבייביסיטר וראיתי שעברתי. אושר מדהים!! אחר כך היה שלב מחנה המיון שברובו היה ממש אחלה ולגמרי נהניתי אבל לא ידעתי אם אני זה מה שמחפשים אבל כנראה שכן כי ארבעה ימים אחר כך קיבלתי מייל שבישר לי שעברתי לשלב האחרון-הראיון. הראיון עבר ממש סבבה. וגם של ההורים שכבר אז יצאו עם תחושה של "אנחנו בטוחים שאת בפנים", אבל עד שלא קיבלתי את התשובה הסופית יומיים אחרי ממיטב-הראש קבוצה שלי במחנה מיון לא הרשתי לי לשמוח.
והנה אני כאן כמעט חצי שנה אחרי. כשהמזוודות כבר עומדות אצלי בחדר מחכות ליום רביעי הבא להתחיל להיות ממולאות. כשרוב הדמעות כבר יצאו ממני אחרי החזרה הקשה מהחופשה מחו"ל עם המשפחה ישר לסמינר המסכם של UWC שבאופן כן ,גרם לי להרגיש לא הכי טוב בעולם. מוכנה (בערך) כבר לטוס לווילס (בריטניה) ולהתחיל את החוויה שלי.
יחד איתי טסות גם יובל, מאיה, נור ובר ומלבדנו טסות גם תמר(קנדה) דר (איטליה) אנה(קוסטה ריקה) יעל(נורבגיה) איה וליהו(בוסניה) רני (ארה"ב) מאיה ולילה (הודו) איילה (הונג קונג) לוהאר (גרמניה) ואילני שגם הייתה איתי בסידס (לארמניה). במקום מסוים מעט התבאסתי כשגיליתי את יעד הטיסה שלי כי הוא הרגיש לי פחות מה שקיוויתי לו אבל עכשיו אני מבינה שזה שהוא הקולג' הראשון שהוקם והעובדה שאני נוסעת עם חמולה כל כך גדולה(יש עוד חמישה סקנדיירז מעליי) יהפכו את השהות שם לטובה יותר מאם הייתי נוסעת לבד.
חיכיתי וחיכיתי להתקבל ולרשום את הפוסט הזה (שארוך מדייי)  שייתן גם לי קצת קונטרה על השנה האחרונה ועכשיו אני רק ביותר תסבוכות לאן הכנסתי את עצמי כי אני יודעת שעומד להיות לא פשוט ואני לא מסוגלת לראות את עצמי לא מדברת עם אמא כל יום או לא הולכת לחדר כושר חמש פעמים בשבוע. במקום מסוים הירידה במשקל השנה והעובדה שאני לא רואה את זה גרמו לי מעט לירידה במצב הרוח אבל אני יודעת שעם האנשים הנכונים מצב הרוח שלי יעלה ושאני לא רוצה לתת לזה לתפוס מקום בחוויה של השנתיים הקרובות אז כדאי לי להדביק בינתיים חיוך גדול. מוזר שלא ציינתי את זה עדיין בפוסט אבל אני בערך האדם הכי ציוני שיש. אחת הסיבות שבעצם רציתי לנסוע היא כי רציתי לייצג את ישראל בצורה מועילה בפני העולם, אז אני חושבת שכתיבת המשפט האחרון שמרגיש כאילו תקעתי אותו כאן זה גם סוג של תזכורת בשבילי ללמה אני נוסעת ושאסור לי לשכוח את האידאולוגיה שלי ואת הסיפור שלי ממעלה אדומים שאיתו אני נוסעת למרות כל הדבר הפלצני הזה שלUWC צריך להגיע פתוחים ומוכנים להקשיב (כרגע ניראלי שכולם שם בבועה)
זהו להפעם. מקווה לעדכן מהשבוע הראשון בקולג'.
ודרך אגד אני יותר מאשמח לתגובות ולסתם שאלות (אני באמת ממש רוצה!!!)

יונית

התמונה היחידה עם אחי הגדול (מאור)

החברות הכי טובות מימין לשמאל (ליאור אני וגל)

איתיוש ואמא 

מה אני אעשה בלעדייך כל כך הרבה זמן ?!?!

תמונה משפחתית מהחופשה האחרונה לפני שאני טסה להם