יום שלישי, 9 באוגוסט 2016

גם הדברים שדוחים בסוף מגיעים

נשארו עוד פחות משבועיים לטיסה ואני הייתי בטוחה שאת הפוסט הזה אני אפרסם בשלב הרבה יותר מוקדם, אבל אני מניחה שדווקא עכשיו כשאני כבר עיקלתי שאני באמת טסה ואחרי שבכיתי קצת (ממש לא קצת) אני סוף סוף יכולה להתחיל את מסע היודבליוסי שלי.
 אז אני יונית רוזנבליט בת 15 וחצי ממעלה אדומים. יש לי שני אחים מאור (18 וחצי) ואיתי (6), את השנה האחרונה סיימתי ללמוד בתיכון אורט תעופה וחלל במגמת אווירו-חלל. אני לא ארחיב יותר מדי על ההתנדבויות הקטנות שעשיתי במהלך השנתיים האחרונות אבל אני כן אספר על מה שהביא אותי להגיש מועמדות לUWC.
כמעט באמצע כיתה ט' בשנה שעברה המורה שלי לאנגלית התחלפה וכך יצא שהמורה החדשה סיפרה לכיתה על משלחת\ארגון בשם seeds of peace (זרעים של שלום). אני אחסוך את ההרחבה על כמה שהמיונים לשם לקחו ממני כוחות נפשיים משום שבפעם הראשונה רציתי להתקבל למשהו באופן כל כך חזק. בסופו של דבר התקבלתי ואני יכולה לומר שזו הייתה החוויה המדהימה והמשמעותית ביותר שהייתה לי עד כה. למחנה מגיעות משלחות של בני  נוער מישראל, ירדן, מצרים, מהרשות הפלסטינאית, ארה"ב, אנגליה, פקיסטן, אפגניסטאן והודו. כל יום מנוצל במלואו לפעילויות ספורט, אמנות והכי חשוב (בשבילי לפחות) זה דיאלוגים. אחרי כל דיאלוג הייתי מרגישה סיפוק אדיר ושחרור מטורף כי סוף סוף יש לי אנשים שבאמת אפשר לדון איתם ולהתווכח ולא סתם לשמוע את אותם הדברים חוזרים על עצמם. כשחזרתי מהמחנה נכנסתי במשך כמה ימים לדכאון קטן כי הדבר שכל כך שאפתי להתקבל אליו ודבר גדול כל כך שציפיתי לו-נגמר. ואז, ביום האחרון של החופש הגדול, היה מפגש של סידס בים וממש דקות בודדות לפני שכבר התכוונתי ללכת, נקלעתי לשיחה עם שלי, שסיפרה בדרך לא דרך על UWC. ומאז זהווו. הרגשתי זאת המטרה שלי לשנה הקרובה ושהכל הוא מעיין גורל בשבילי. העובדה שהמורה שלי התחלפה בדיוק בזמן לזאת שתספר לי על סידס, העובדה שהתחברתי לשלי, וזה שדווקא כמה דקות לפני שהלכתי לבית וזה שזה היה ביום האחרון לפני תחילת השנה נודע על לי UWC-כל אלה פשוט גרמו לי לשים את הקבלה לUWC כהדבר לכוון אליו.
ומאז השאר הסטוריה. השלב הראשון היה שליחת הטפסים שאם לומר בכנות הייתי דווקא די רגועה. הייתה לי תחושת ביטחון שעטפה כי כל פעם כשקראתי את הטפסים שלי הייתי מרוצה מזה ואולי זה היה גם תוצר מהעובדה שלפני זה יצא לי לדבר עם כליל ( שטסה עכשיו לשנה שנייה בסינגפור) שגרמה לי להאמין שאם אני צריכה להתקבל אני אתקבל ואם לא אז כנראה שזה לא שלי. ובאמת עברתי את זה. אני זוכרת שבעצם בזכות מאיה ( שגם הייתה איתי בסידס) הסתכלתי במייל בדיוק כשהייתי בבייביסיטר וראיתי שעברתי. אושר מדהים!! אחר כך היה שלב מחנה המיון שברובו היה ממש אחלה ולגמרי נהניתי אבל לא ידעתי אם אני זה מה שמחפשים אבל כנראה שכן כי ארבעה ימים אחר כך קיבלתי מייל שבישר לי שעברתי לשלב האחרון-הראיון. הראיון עבר ממש סבבה. וגם של ההורים שכבר אז יצאו עם תחושה של "אנחנו בטוחים שאת בפנים", אבל עד שלא קיבלתי את התשובה הסופית יומיים אחרי ממיטב-הראש קבוצה שלי במחנה מיון לא הרשתי לי לשמוח.
והנה אני כאן כמעט חצי שנה אחרי. כשהמזוודות כבר עומדות אצלי בחדר מחכות ליום רביעי הבא להתחיל להיות ממולאות. כשרוב הדמעות כבר יצאו ממני אחרי החזרה הקשה מהחופשה מחו"ל עם המשפחה ישר לסמינר המסכם של UWC שבאופן כן ,גרם לי להרגיש לא הכי טוב בעולם. מוכנה (בערך) כבר לטוס לווילס (בריטניה) ולהתחיל את החוויה שלי.
יחד איתי טסות גם יובל, מאיה, נור ובר ומלבדנו טסות גם תמר(קנדה) דר (איטליה) אנה(קוסטה ריקה) יעל(נורבגיה) איה וליהו(בוסניה) רני (ארה"ב) מאיה ולילה (הודו) איילה (הונג קונג) לוהאר (גרמניה) ואילני שגם הייתה איתי בסידס (לארמניה). במקום מסוים מעט התבאסתי כשגיליתי את יעד הטיסה שלי כי הוא הרגיש לי פחות מה שקיוויתי לו אבל עכשיו אני מבינה שזה שהוא הקולג' הראשון שהוקם והעובדה שאני נוסעת עם חמולה כל כך גדולה(יש עוד חמישה סקנדיירז מעליי) יהפכו את השהות שם לטובה יותר מאם הייתי נוסעת לבד.
חיכיתי וחיכיתי להתקבל ולרשום את הפוסט הזה (שארוך מדייי)  שייתן גם לי קצת קונטרה על השנה האחרונה ועכשיו אני רק ביותר תסבוכות לאן הכנסתי את עצמי כי אני יודעת שעומד להיות לא פשוט ואני לא מסוגלת לראות את עצמי לא מדברת עם אמא כל יום או לא הולכת לחדר כושר חמש פעמים בשבוע. במקום מסוים הירידה במשקל השנה והעובדה שאני לא רואה את זה גרמו לי מעט לירידה במצב הרוח אבל אני יודעת שעם האנשים הנכונים מצב הרוח שלי יעלה ושאני לא רוצה לתת לזה לתפוס מקום בחוויה של השנתיים הקרובות אז כדאי לי להדביק בינתיים חיוך גדול. מוזר שלא ציינתי את זה עדיין בפוסט אבל אני בערך האדם הכי ציוני שיש. אחת הסיבות שבעצם רציתי לנסוע היא כי רציתי לייצג את ישראל בצורה מועילה בפני העולם, אז אני חושבת שכתיבת המשפט האחרון שמרגיש כאילו תקעתי אותו כאן זה גם סוג של תזכורת בשבילי ללמה אני נוסעת ושאסור לי לשכוח את האידאולוגיה שלי ואת הסיפור שלי ממעלה אדומים שאיתו אני נוסעת למרות כל הדבר הפלצני הזה שלUWC צריך להגיע פתוחים ומוכנים להקשיב (כרגע ניראלי שכולם שם בבועה)
זהו להפעם. מקווה לעדכן מהשבוע הראשון בקולג'.
ודרך אגד אני יותר מאשמח לתגובות ולסתם שאלות (אני באמת ממש רוצה!!!)

יונית

התמונה היחידה עם אחי הגדול (מאור)

החברות הכי טובות מימין לשמאל (ליאור אני וגל)

איתיוש ואמא 

מה אני אעשה בלעדייך כל כך הרבה זמן ?!?!

תמונה משפחתית מהחופשה האחרונה לפני שאני טסה להם